תכשיטים בהגדרה שלהם דבר מאד קטן. וזה בדיוק מה שאני אוהבת בהם. אצלי, הגדלים הקטנים עושים לי שקט בראש. ובכלל, זה מדהים לגלות עד כמה אפילו אבן קטנה או תכשיט ממש קטן כמו עגיל הם תופעות שאפשר לחקור אותם באופן אינסופי. הכוח של תכשיטי הזהב והיהלומים הוא בזה שהם לא גדולים ואתה מגלה אותם לאט לאט.

התכשיט, שהוא לכאורה דבר כל כך מצומצם וקטן יש טווח עצום של אפשרויות עיצוב, סגנונות, ולמעשה משחק אינסופי של גדלים. הכול עניין של פרופורציות, כמו בחיים...למשל, אפשר להגדיל חלק מסוים בתכשיט ב- 20% ולקבל משמעות לגמרי אחרת, אווירה אחרת ובהתאם כמובן ידבר לנשים עם טעם וסגנון שונים.

יש פרופורציות שאנחנו רגילים אליהם, שהם ביטוי למסורות רבות שנים, כללים שנקבעו כבר לפני מאה שנים. האלמנט העיצובי בהם היה קטן. ואילו אני, עכשיו משוחררת מהכללים הכובלים ויכולה לשחק עם סגנונות שונים וליצור משהו חדש, משהו שהוא מיזוג של תרבויות. במיוחד בישראל, אפשר לשלב מסורות של צורפים תימניים וגם אירופאים.

למשל, הטבעת הזו (K9, "מלכת שבא", 1400 ₪):

 החלק העליון שלה הוא רוזטה, שמקורו בתרבות מזרחית, תימנית, מרוקאית ואילו החלק התחתון הוא אירופאי. אם הטבעת הייתה אירופאית לחלוטין, החלק העליון היה רק 1/3 ממה שהיא עכשו. אז הוצאתי את הרוזטה "מפרופורציות" ונתתי לה להיות גדולה ממש. ובעצם שילבתי את הדוקטרינה המזרחית עם אלמנטים אירופאים קלאסיים ויצא משהו חדש, אחר אבל גם מאוד מוכר לנו ולכן מרגישים עם הטבעת מיד בנוח ומתחברים אליה. יש לה נוכחות, אבל גם איפוק.

או למשל הטבעת "נפרטיטי" (K9):

 הטבעת הזו היא כנגד כל הכללים...המיקום של האבן בפנים הופך את זה לטבעת חותם...אבל מסביב לאבן יש סיפור והאבן לא גדולה כמו בטבעות חותם. נוצר כאן מתח האבן רוצה להיות הכי גדולה אבל הטבעת לא נותנת לה, היא אוחזת אותה ומביאה גם את הסיפור שלה.

למעצב רהיטים יש אינסוף אפשרויות, גדלים, צבעים וחומרים אבל בתכשיטים אין את זה. הם תמיד נשארים קטנים, אותם חומרים ובתוך כל האחידות הלכאורית הזו, הכיף הגדול הוא למצוא את החדש, הישן עם הנגיעות החדשות, המזרחי עם ההשפעות האירופאיות....